איך מתחילים לחנך מחדש לדמוקרטיה?

למתג מחדש את אידאל התרבות הדמוקרטית

מחלת תרבות אוטואימונית מתפשטת גם בישראל: חבלה עצמית, לקראת תרבות סמכותנית עם מאפיינים לאומניים ודתיים. רק חינוך ל"דמוקרטיה הומניסטית" יציל אותנו

נמרוד אלוני

כפי שידוע לכול, מותר האדם מן החיה, ביכולתו לבחור לעצמו תוכניות חיים ודפוסים חברתיים ופוליטיים מכל הסוגים. מכאן שאידיאלים תרבותיים מודרניים, כגון: שוויון מגדרי, צדק חברתי ומשטר דמוקרטי אינם קבועים עבורנו במטען הגנטי יותר מאשר דפוסי חיים סקסיסטיים, מעמדיים וסמכותניים, ויש לראות בהם הישגים של משפחת האדם, בדומה להישגים תרבותיים אחרים, בתחומי המדע, הטכנולוגיה, האמנות והספורט.

בימים אלה של ראשית המאה ה-21, בדומה לתקופה הדומה במאה ה-20, מסתמנת מגמה של מחלת תרבות אוטואימונית, של חבלה עצמית, הפוגעת בכשירויות ובהישגים המופלאים של הדמוקרטיה. כמו במקרה של הרס הקיימות הסביבתית והחרבת משאבי הטבע המקיימים את המין האנושי, כך ביותר ויותר מדינות בעולם, וישראל בתוכן, מתחזקת המגמה של הרס הקיימות הדמוקרטית – לקראת תרבות סמכותנית, עם מאפיינים לאומניים ודתיים, שרומסת הישגים רבי-שנים בתחום זכויות האדם והאזרח, הפרדת הרשויות, צדק חברתי ושוויון מגדרי. ההתנכרות האנושית הזו לתרבות הדמוקרטית משולה לחיה שמעדיפה קיום בכלוב מצמית על פני חופש בסביבה הטבעית. שהרי מן הבחינה האמפירית גרידא, חיים תחת משטר דיקטטורי ולא-שוויוני כרוכים ללא הפרד באיום מתמיד, שכל מחשבה, אמונה, דעה, מעשה, או התבטאות שלא מקובלת על השלטון, יכולים ברגע אחד לגרום להטלת סנקציות פוגעניות עליך, לשלוח אותך ואת יקיריך לבית-סוהר, או במקרים רבים גם להפוך אתכם למטרות אנושיות לכיתת יורים.

"את הדמוקרטיה יש להציג לא כתכלית

לעצמה, אלא כדגם המשטרי המועדף

לקידום האדם למיטבו, כאדם חופשי

הזוכה לממש את מלוא כישורי אנושיותו"

הדרך להתמודדות עם מחלת התרבות האוטואימונית הזו מחייבת אסטרטגיה חדשה – כזו שאינה ממוקדת רק בראוי, אלא גם בכדאי. כדי שהחיברות והחינוך לדמוקרטיה לא ייתפסו ככפייה אידיאולוגית ויעוררו אנטגוניזם, וכדי שהדמוקרטיה המהותית תהיה מובחנת כהלכה מהדגמים הסמכותניים של דמוקרטיות לא-ליברליות ומהדגמים הניאו-ליברליים של חמדנות וניצול כלכלי, עלינו להבנות מחדש את אידיאל התרבות הדמוקרטית תחת המיתוג של "דמוקרטיה הומניסטית". ברוח נאומו המפורסם של פריקלס, מנהיג הדמוקרטיה האתונאית במאה החמישית לפנה"ס, את הדמוקרטיה יש להציג לא כתכלית לעצמה, אלא כדגם המשטרי המועדף לקידום האדם למיטבו, כאדם חופשי שעומד ברשות עצמו, הזוכה לממש את מלוא כישורי אנושיותו ואישיותו, וכשותף שווה ופעיל בעיצוב מולדתו. במילים אחרות: הדמוקרטיה ההומניסטית כהבטחה לקיום בכבוד לכול ולחיים טובים של איכות ומשמעות – וזאת ניתנת להוכחה אמפירית, הזמינה לכול במדדים הבינלאומיים המשווים, בתחומי תוחלת החיים, הבריאות, החינוך, החופש האישי, הצדק החברתי, השוויון המגדרי, הקיימות הסביבתית והלכידות החברתית.  

נכון שדמוקרטיה הומניסטית שכזו – שבה כולם שווים, חופשיים, שייכים ונחשבים – אינה עונה על הרצונות של קבוצות בדלניות וקנאיות, אך היא מאפשרת את מידת הפלורליזם, הסובלנות והרב-תרבותיות הרבה ביותר לציבור הרחב ביותר, בלי לפגוע ביסודות כבוד האדם והקיום בכבוד. ככלות הכול, מי לא ירצה אמנה חברתית שמחויבת לאפשר לכול את הזכויות וההזדמנויות שמבססות רווחה חומרית ובריאותית, התפתחות אישית והגשמה עצמית, עושר השכלתי-תרבותי, ושותפות הוגנת ופורייה בתכנון ובהגשמה של הטוב המשותף.  

*פרופ' נמרוד אלוני הוא מופקד קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים.

לחזור לבסיס: מהו אדם, מהי אמת, מה תפקיד המדינה

יש להיפרד מהשאלה "מה מעמדי ואיך זה ישרת אותי" ולאמץ שאלה חדשה: "מה יפגע הכי פחות בחברות וחברי הקהילה". משימה קשה, אבל התלמידים יופתעו לטובה

עירית קינן

כשישובו החטופות והחטופים, החיילים והחיילות; כשישקע עשן הקרבות, והדאגה המאכלת את הלב לשלומם תפנה את מקומה לעבודת האבל ולחשבון נפש על מה שקרה לנו ועל מה שנעשה בשמנו, יקומו הישראליות והישראלים וישאלו את עצמם – מה עכשיו?

השאלה הזאת תישאל לא רק במובן המדיני-ביטחוני של "היום שאחרי", דבר שהממשלה שאחראית למחדל מסרבת לדון בו, אלא במובן העמוק של פני החברה. זה כ-15 חודשים ישראל נשלטת בידי חבורה חסרת רסן, שהפקירה את בטחון המדינה, עוסקת יומם ולילה בעצמה בלבד, והורסת בשיטתיות כל נורמה של אחריות ושל יושרה שלטונית, ציבורית ואישית, ובו-בזמן מסיתה בשיטתיות נגד כל מי שמתנגד למהלכיה המופקרים. הממשלה ושופרותיה אינם נחים לרגע, ותוקפים אפילו את משפחות החטופים והחטופות.

לכך מצטרפת המתקפה על האמת, שיצאה משליטה, והיא הולכת ומחריפה באמצעות רשתות הכאוס (שמכונות בטעות "חברתיות"), ומנוצלת עד תום בידי פופוליסטים כדונלד טראמפ ובנימין נתניהו. נתניהו ותומכיו עסוקים בכך גם תוך כדי הלחימה, ולא הפסיקו אפילו ברגעים הקשים ביותר של ה-7 באוקטובר. השיח השקרי והאלים זולג לכל שכבות האוכלוסייה, וכל אירוע נבחן על-פי השאלה במי מדובר ולא במה מדובר: אם המעשה – רע ככל שיהיה – נעשה על ידי הצד "שלי", הוא מוצדק. ואם המעשה – טוב ככל שיהיה – נעשה על ידי הצד השני, הוא מגונה.

"להתחיל מהמשמעות של אזרח.ית בקהילה

פוליטית ובהפנמת המושג הוגנות. רק אז

נוכל להבהיר איך דמוקרטיה מגינה על הפרט

ועל הכלל ומאפשרת חיים משותפים וחופשיים"

במציאות כזאת, קשה מאוד לחנך. לא רק לדמוקרטיה, שמכורסמת מכל עבר, אלא לכל ערך של הגינות ואחריות. ייתכן, לכן, שצריך לחזור אל הבסיס: לשוחח עם התלמידות והתלמידים על המהות של היות אדם, על מהי אמת, על ההבדל בין עובדות לבין רגשות, על איזון בין צרכים ורצונות שונים, על אתיקה, על מהות המדינה ועל תפקידה ביחס לאזרחיה.

לאחרונה, בשיעור על צדק כהוגנות בפילוסופיה של ג'והן רולס, ביקשתי מהסטודנטים והסטודנטיות לדון בְּשאלה שנמצאת במחלוקת חברתית עמוקה, באמצעות הכלים של מסך הבערות. זהו תרגיל קשה, לא רק לסטודנטיות.ים צעירים, אלא לכל אדם, מודע ככל שיהיה. הצורך להיפרד מהשאלה "מה מעמדי ואיך זה ישרת אותי" ולאמץ במקומה את השאלה "מה יפגע הכי פחות בכל אחת ואחד מחברות וחברי הקהילה, ויאפשר לכולם.ן מציאות הוגנת", הוא מאמץ מחשבתי ורגשי מורכב.

והנה, הסטודנטים.יות הופתעו בעיקר מהעובדה שמחלוקת אינה חייבת להיות משחק סכום אפס בין מנצחים ומפסידים, ושאפשר למצוא איזון שכולם.ן יוכלו לחיות איתו ברווחה. המקרה הזה הבהיר לי, שחינוך לדמוקרטיה, למי שגדלו באווירה מתלהמת של "הלנו את.ה אם לצרינו", צריך להתחיל מהמשמעות של היות אדם, אזרח.ית ושותפ.ה בקהילה פוליטית, ובהפנמת מהותו של המושג הוגנות, והכרחיות קיומו. אם נצליח בכך, נוכל לבנות את הנדבך הבא, שיבהיר כיצד הדמוקרטיה מגינה על הפרט והכלל גם יחד, ומאפשרת חיים משותפים וחופשיים.

*פרופ' עירית קינן היא ראשת המחלקה לחינוך בלתי פורמלי במכללת סמינר הקיבוצים.

קרדיט לאיור א"ב הדמוקרטיה:

קהילת פדגוגיה אקטיביסטית ומדרשת אדם לחינוך לדמוקרטיה ולשלום | פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה | עיצוב: אורלי צימרמן